האמת על מחזאים והיסטוריה

אחרי שקראתי את התשובות של המחזאים לשאלות, ואת המאמר של מוטי לרנר, שמתי לב שלמרות הגישות השונות למה שאפשר לכנות "מחזאות היסטורית", כולם פחות או יותר הסכימו, שבנוגע לדיוק היסטורי, חובתו הראשונה של המחזאי היא לסיפור ולדרמה, מה שגרם לי לקחת על עצמי את תפקיד "הפרקליט של השטן", ולנסות לבחון מזווית אחרת, מה מידת האחריות של מי שמספר סיפור היסטורי, להיות נאמן לעובדות בעידן ה"פוסט אמת":

בראשית הסרט "פארגו", ובהמשך בתחילת פרקי הסדרה, בחרו האחים כהן לשים כתובית שאומרת: "זהו סיפור אמיתי. האירועים המתוארים התרחשו במינסוטה ב1987, לבקשת הניצולים השמות שונו, מתוך כבוד למתים, השאר מסופר בדיוק כפי שהתרחש". הקביעה הזאת היא כמובן לא נכונה, אבל האם היא שקר? נהוג לפרגן לאחים כהן, שהכיתוב הזה לא בא להטעות את הצופים, אלא כדי לתת להם חומר למחשבה על המהות של המדיום. כשמישהו אצלנו מספר סיפור טוב, ואחד המאזינים מתחיל לתקן לו באמצע אי דיוקים, נהוג לומר: "לא מקלקלים סיפור טוב עם העובדות", וגם בתהליך יצירה בתיאטרון, נהוג אצלנו לענות למי שמדקדקים יותר מדי בפרטים: "מי שישים לזה לב, מגיע לו!".

אני נוטה להסכים, אבל בכל זאת, הייתי רוצה להניח פה 2 טיעוני נגד, כי אני חושב שכדאי שנהיה מודעים גם להם, וגם הרשיתי לעצמי לנסות לענות להם:

הטיעון הראשון הוא פרקטי: ראיתי הצגה של מחזה היסטורי שמתרחש ב1973, ואחת הדמויות מחתה על כך שלא היו אפודים ושכפ"צים במוצבי התעלה. באותו רגע חשבתי שלמיטב ידיעתי, לא רק שאפודים כתחליף לחגור לא היו אז בצה"ל בשימוש, גם המילה אפוד כתחליף לחגור לא הייתה מוכרת, והמילה שכפ"צ התייחסה אז רק למיגון הנדסי ולא לבגד מגן. זה אולי קטנוני מצידי, אבל מה שקרה לי באותו רגע, היה משבר אמון רגעי עם ההצגה, כי לא האמנתי שסצינה כזאת יכולה הייתה להתקיים, והרגשתי שהמחזה עושה שימוש באמצעי דידקטי חיצוני, כדי להראות כמה הסיפור רלבנטי לדורנו.

למה זאת בעיה? תיאטרון מתקיים בזכות מה שאנחנו קוראים: Suspension of disbelief (השהייה של חוסר אמון) אצל הקהל. כדי שהקהל יוכל להאמין לסיטואציה הבדיונית שמתרחשת מולו, הקהל ויוצרי ההצגה צריכים להסכים לקונבנציה משותפת, ודבר כזה יכול לקרות רק כשהקהל מודע לקונבנציה הבימתית, מקבל אותה, ומוצא בה עקביות. במחזה היסטורי ריאליסטי, כל אי דיוק היסטורי עלול להיות מכשלה לאמון הקהל, והצטברות של כמה, תגרום לצופים בקיאים בהיסטוריה, להפסיק להשהות את חוסר האמון, בדיוק כמו שהיה עושה להם שחקן לא אמין, או חוסר עקביות של השפה התיאטרונית.

מה אפשר לעשות? כדי שקהל ימשיך להנות מהצגה היסטורית בדיונית, כדאי למחזאי/ת, ליצור שפה תיאטרונית, שתבהיר שלמרות שהדמויות מבוססות על דמויות אמיתיות, וחלק מהסיפור אולי קרה באמת, מדובר בסיפור בדיוני. להערכתי זה לא ירחיק את הקהל, אלא דווקא יקרב אותו. איך עושים את זה? דרך טובה לעשות את זה יכולה להיות כתיבה של סצינה שתהיה כל כך מופרכת, שיהיה ברור שאין סיכוי שהיא התרחשה באמת, כמו לדוגמא הסצנה שבה דיין מגיע אל גורודיש כשהוא מחופש לגולדה, במחזה "גורודיש" של מיטלפונקט.

מתוך "גורודיש". צילום: ז'ראר אלון

ככל שהמחזה פחות ריאליסטי, או נטוע בעבר יותר רחוק, יש פחות ציפייה לדיוק היסטורי, וזה לטעמי די פותר את הבעיה הפרקטית.

הטיעון השני כנגד חוסר דיוק או בעיית נאמנות לאמת ההיסטורית, הוא בכלל טיעון אתי:

מה שמקובל היום על אנשים כאמת, הן בדרך כלל ה"עובדות" היותר נגישות. מעטים טורחים לקרוא ספרי היסטוריה, או לעמת מיתוסים עם מחקרים סותרים כדי לגבש לעצמם את תמונת המציאות. העמדות שלנו לא נקבעות על בסיס ניתוח של מציאות מוסכמת, כי לגיטימי היום ש"אמיתות" נקבעות כדי לשרת עמדות, כמו שלגיטימי שמחזאים ממציאים עובדות שישרתו את האמירה שלהם, אבל התוצאה היא שהמציאות עצמה אינה מוסכמת. זה לא נכון בעייני לייחס את זה רק לפוסט מודרניזם, כי תמיד היו נקודות מבט שונות על ההיסטוריה. התנ"ך לא נכתב כספר היסטוריה, גם לא הטרגדיות היווניות העתיקות, ודמותו של ריצ'ארד השלישי במחזה של שייקספיר עוצבה כנבל מסיבות פוליטיות, אבל יש אמת אחת אמיתית, והשאלה היא, אם היא בכלל חשובה? השאלה שאני מציע להתמודד איתה היא שאלה עכשווית: האם באקלים של "עידן הפוסט אמת", שבו "עובדות אלטרנטיביות" נגישות יותר מאי פעם, יש למחזאי יותר אחריות? יובל נוח הררי למשל, טוען שהמלחמות בעידן שלנו אינן מלחמות על משאבים כלכליים, כמו שהן מלחמות בין סיפורים, ובין גירסאות שונות של "אמת" היסטורית. אם נצליח להסכים על העובדות, או על מתודה מקובלת לבחון מה אמת ומה בדיה, אולי נוכל למצוא דרך להגיע להסכמות ולהימנע ממלחמות. בסדר, לא סביר שזה יכול לקרות בימינו, אבל אם זה האידיאל, מה מידת האחריות של כותבי הסיפורים של זמננו, במלחמת הנרטיבים הזאת? מה ההשפעה שלהם על היכולת להגיע להסכמה על האמת האובייקטיבית, אם הם הראשונים לתחזק את הטענה שאין דבר כזה אמת אובייקטיבית, ושאם יש, זה לא התפקיד שלהם להיות נאמנים לה?

זאת שאלה של אתיקה מחזאית, אבל האמת היא שאין למחזאים כללי אתיקה, ומעולם לא היו. איך אפשר לדרוש נאמנות לאמת מאנשים שהעבודה שלהם היא לבדות סיטואציות דרמתיות מרתקות ככל האפשר? כנראה שאי אפשר, ולכן אנחנו נותרים בעיקר עם ההיבטים הפרקטיים של השאלה. כדאי למחזאי להיות נאמן לעובדות או לא?

לי אישית יש עניין בבחירה בין האמת והחלופות שלה, זה מרתק אותי, בגלל זה אני כותב כאן עכשיו, ולכן אני גם מתעסק עם זה לא מעט בהצגות שלי. במחזה שלי "לא סוף העולם" (לא מחזה היסטורי בכלל, אבל עוסק בהתמודדות עם השאלות שאני מעלה פה), מופיעה דמותו של גלילאו כפנטזיה או רוח רפאים.

מתוך "לא סוף העולם". צילום: שמחה ברבירו

זה אמור היה לשחרר אותי לגמרי מהצורך לדייק בעובדות היסטוריות לגביו, ובכל זאת ניסיתי. ליתר ביטחון אפילו הוספתי בתכנייה דיסקליימר. רק היום הבנתי שבהבנה שלי לגבי מי היה גלילאו האמיתי, כנראה הושפעתי בעיקר מהדמות במחזה "חיי גלילאו" של ברכט, שם הוא מופיע כציניקן בעל מוסר מפוקפק. סביר שזה היה נכון גם לגבי גלילאו האמיתי, לא יודע, אבל כנראה שגלילאו של ברכט, שגנב את המצאת הטלסקופ, בלי לתת קרדיט לממציא המקורי, היה בעצם אלתר אגו של המחזאי, שנודע לאחרונה שגנב עבודות של אחרות בלי לתת להן קרדיט. איך אפשר לדעת מה האמת? אנחנו לא יודעים אפילו מה מהמחזה "חיי גלילאו" נכתב באמת ע"י ברטולד ברכט, וכמה ממנו נכתב ע"י מי שלאחרונה נטען שהיתה כותבת הצללים שלו, גרטה שטפין. וזה לא רק ברכט, יש בקרב חוקרים ויכוח אם כל המחזות של שייקספיר נכתבו על ידו, וגם לגבי מחזות של אייסכלוס יש כל מיני סימני שאלה, אז אם את שייקספיר, אייסכלוס וברכט לא עניינו האמת ודיוק היסטורי, מה יגידו אזובי הקיר?

מחזות היסטוריים לא אמורים להיות מחזות דוקומנטריים. ברור. הם אמורים לשאול שאלות ולא לתת תשובות.

לגבי מחזות דוקומנטריים – כנראה שנצטרך להקדיש להם גליון אחר נפרד בעתיד.

לדף ההצגה "לא סוף העולם"

בחזרה לעלון