המחזאים יהושע סובול, מאיה ערד יסעור, רועי חן, הדר גלרון, שלומי מוסקוביץ' ודליה שימקו, מספרים על החוויות שלהם כיוצרים ישראלים בחו"ל, וגם נותנים טיפים למחזאים ישראלים, שחולמים שהמחזות שלהם יוצגו מחוץ לישראל.
מתי מחזה שלך הוצג בפעם הראשונה בחו"ל ואיך זה קרה?
הדר גלרון: בשנת 2007 עלתה הפקה של "מקווה" בתיאטרון הלאומי של מקסיקו, בשיתוף עם מפיקה פרטית. יום אחד התקשרה אלי מישהי ואמרה שהיא רוצה להעלות את המחזה במקסיקו, ועד היום אין לי מושג איך היא הגיעה אלי.
יהושע סובול: בעקבות הצגת ההפקה החיפאית של המחזה שלי ״נפש יהודי - הלילה האחרון של אוטו ויינינגר״ בפסטיבל אדינבורו ב-1983, פנתה אלי סוכנת המחזאים הגרמנית אנג׳לה קינגספורד-רוהל (סוכנות Litag), בהצעה לייצג אותי. באותה עת סיימתי את כתיבת המחזה ״גטו״, ושלחתי לה את הנוסח האנגלי של המחזה. כעבור כשבועיים קבלתי מיברק מהבמאי פיטר צאדק, שהזמין אותי לפגישת היכרות במינכן. בפגישה הוא אמר לי שהוא מחכה למחזה הזה שנים רבות, והצגת הבכורה התקיימה בתחילת יוני 1984 בתיאטרון Freie Volksbühne בברלין במקביל לבכורתו הישראלית בתיאטרון חיפה. ההפקה הברלינאית זכתה לביקורות מהללות, והמחזה נבחר למחזה העשור בגרמניה. מאז תורגם המחזה לעשרים שפות וזכה ל-80 הפקות שונות ברחבי העולם, בין השאר בתיאטרון הלאומי הבריטי. המחזה זכה בפרסי המחזה הטוב ביותר של השנה בלונדון, בשיקאגו, ובטוקיו, ונכלל ביחד עם המחזה ״נפש יהודי״ ברשימת "המחזות המודרניים הטובים ביותר במחזאות העולמית" שנבחרו ע"י LMDA- Literary Managers and Dramaturges of America.
דליה שימקו: המחזה "מהפכניות" (שכתבתי עם יוספה אבן שושן) הוא המחזה הראשון ובנתיים היחיד שלי שהוצג בחו"ל, בתיאטרון קטן וייחודי באתונה בשם Totreno Sto Roff . זה קרה בזכות יוספה שנסעה לאתונה ואיתרה את התיאטרון הייחודי הזה. היא יצרה קשר עם טטיאנה ליגארי, המייסדת והמנהלת האומנותית של התיאטרון, היתה כימיה מיידית בינהן, ולאחר שקראה את המחזה היא החליטה מיד להעלות אותו אצלה.
מאיה ערד יסעור: את "תלויים", המחזה הראשון שלי, שלחתי בתום לב לתחרות מחזות של המכון הבינלאומי לתיאטרון ב-2010. לא ציפיתי לתשובה, שכן הוגשו לתחרות מחזות מכל העולם, אבל כמה חודשים אחר-כך הגיע מייל מהסוג שמתחיל ב"אנו שמחים להודיעך" וגורם לך לנשק את המסך של המחשב. ב-2011, כחלק מאירועי קבלת הפרס, התקיימה קריאה מבוימת שלו בתיאטרון בריימרהאבן בגרמניה. היו מאחוריי כבר שנתיים של השתתפות בפסטיבלים באירופה עם הצגות בהן שימשתי דרמטורגית, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שיצירה שהיא לגמרי שלי עלתה על במה מקצועית, גם אם לא בהפקה מלאה. באופן פרדוקסלי זה קרה עוד לפני שמחזה שלי עלה בישראל. ב-2014 "אלוהים מחכה בתחנה" עלה בהבימה בבימוי שי פיטובסקי, בהפקה שהוצגה בצרפת ובגרמניה במסגרת פרויקט בינלאומי של איגוד תיאטרוני אירופה שהבימה (בניהולו של אילן רונן) הייתה חברה בו. באותה שנה נכחה המנהלת האמנותית של פולקסתיאטר וינה ב"ישראדרמה", ולקחה את המחזה להפקה אצלה בתיאטרון, בתרגום מתיאס נאומן ובבימוי חנן ישי ב-2015. למרות כל זאת, וככל שהעתיד נראה מבטיח, עדיין אי אפשר היה לדבר על קריירה בינלאומית. המאורע המחולל התרחש שנה לאחר מכן, כשהמכון למחזאות שלח אותי ואת המחזה לאירוע של קריאות מבוימות בברלין שנקרא "דיאלוג מחזאים ישראלים-גרמנים", יחד עם אינה איזנברג, ג'ייסון דנינו הולט ויונתן לוי. בסופה של הקריאה של "אלוהים מחכה בתחנה" ניגש אליי בחור גרמני חביב, וכמו בסרטים האמריקאים על מלצרית ניו יורקית שרוצה להיות שחקנית ויום אחד מופיע במסעדה אמרגן גדול ומושיט לה כרטיס ביקור, הוא הושיט לי כרטיס ביקור וביקש לקבוע פגישה לחתימה על חוזה ייצוג.
שלומי מוסקוביץ': המחזה הראשון שלי שהוצג בחו"ל הוא "עשרת הדברות" שעלה בשנת 2016 בתיאטרון העירוני של העיר קיל בגרמניה. מנהל התיאטרון יזם פנייה כפולה- למחזאי גרמני ממוצא טורקי (זומוגלו) ולמחזאי ישראלי (אני) לשני מחזות תחת הכותרת "עשרת הדברות" שהוצגו שניהם באותו ערב. את "עשרת הדברות" שלי, ביימה דדי ברון. המחזה נבחר על ידי העיתון הגרמני "תיאטרון הזמן" כאחד מעשרת המחזות המתורגמים הטובים ביותר שהוצגו בגרמניה ב-2016.
רועי חן: אענה ברשותכם דווקא על המחזה האחרון שלי שעלה בחו"ל: "מי כמוני", שעלה השנה בתיאטרון פרנקו פרנטי במילאנו. זה קרה אחרי שפגשתי את המנהלת האמנותית באיטליה. היא הגיעה ארצה לצפות בהצגה שביימה אילאיל סמל בתיאטרון גשר, והחליטה לביים בעצמה את המחזה. היא הכריזה שזה המחזה האחרון שהיא תביים, בתום 50 שנות ניהול אמנותי, כדי להעביר את הלפיד לדור הצעיר. הייתי בחלק מהחזרות, והכנסתי כמה שינויים בהשראת הבימוי החדש.
כשמחזה שלך עולה בחו"ל, איפה זה מרגיש על הסקלה שבין הישג אישי לבין מישהו שמייצג את המדינה והתרבות הישראלית/יהודית?
דליה שימקו: המחזה שלנו הוא מחזה אישי שעוסק בנושא בינלאומי אבל כישראליות, ובטח בתקופה המטורפת והסוערת הזאת, אי אפשר לברוח מתחושת ייצוג המדינה. יוספה ואני נפגשנו גם עם הקהילה היהודית באתונה, ועם סגן שגריר ישראל, ככה שתחושת הייצוג היתה חזקה.
רועי חן: אנחנו בתקופה שבה האישי והלאומי מתערבבים, גם בפנים וגם בחוץ. לפעמים זה מעיק, לפעמים זה דווקא מרגיש הכי נכון. השנה עלה "State of Affairs" שכתבתי עם יעלי רונן (שגם ביימה) בתיאטרון Тhalia בהמבורג. הרגשנו שאנחנו מוכרחות לבטא את המצוקה הרגשית שלנו, אבל חיפשנו לעשות את זה בדרך אירונית, חריפה, מרחיקה, כי זה כואב מדי, אז יצרנו סאטירת מדע בדיוני על טקסט מהעתיד, שמגיע לתיאטרון בניסיון למנוע את מלחמת העולם ה-3.
שלומי מוסקוביץ': ברור שבאיזשהו אופן, בשל הייחודיות של מדינת ישראל בשיח הבינלאומי, קיים אלמנט של "ייצוג" ישראלי, אבל בסופו של דבר, אני מביא את קולי ואת תפיסת עולמי ומשתדל ככל הניתן, לא לייצג "זרמים", "מפלגות" או "צדדים", אלא אתיקה הומניסטית.
יהושע סובול: כשמחזה שלי עולה בחו״ל מעניינת אותי קודם-כל איכות ההצגה. כל השאר ניגזר מהנתון הזה. אם בנוסף לכך הצגת המחזה תורמת משהו להבנת הדרמה המורכבת של הקיום היהודי והישראלי המסוכסך עם עצמו בעימותו מול כוחות עוינים בעולם לא ידידותי - אני שמח בערך המוסף הזה.
מאיה ערד יסעור: שאלה קשה מדי. בדרך כלל אני מגיעה לפרמיירה מבלי שהיה לי קשר עם הבמאי והשחקנים ובתוך כל הלחץ שלהם (ושלי) אני פוגשת אותם לראשונה. הקהל נכנס, החרדה גדולה כמו בהפקה הראשונה. אני לא מרגישה שאני מייצגת אף אחד מלבד את עצמי ואת העבודה שלי. יחד עם זאת, בסך הכול המצטבר, בין אם אני מרגישה כך ובין אם לא, בין אם מגיע למדינה שלי הקרדיט על הישגיי ובין אם לא – העולם מתייחס אליי כאל מחזאית ישראלית, ואל הכתיבה שלי כאל כתיבה ישראלית.
מנסיונך, איזה מחזות ישראלים יכולים להצליח בחו"ל?
מאיה ערד יסעור: חו"ל זה מקום גדול ולכל מדינה יש את שדה התיאטרון שלה על כל מאפייניו. הייתי אומרת שבגרמניה ובעוד כמה מדינות במערב אירופה (הולנד, בלגיה) יש עניין גדול יותר במחזות שמבטאים את רוח התקופה גם צורנית וגם תוכנית.
שלומי מוסקוביץ': קשה לענות על השאלה הזאת, אבל הייתי אומר שיותר מחזות שיש בהם אפיון מקורי של הכותב והכתיבה, ופחות "מחזות נוסחה".
יהושע סובול: מנסיוני מחזות ישראלים שמתעמתים בעזרת שפה תיאטרונית מקורית ונועזת עם ההווייה הישראלית המורכבת והמסוכסכת, מעלים מתוכה בעוצמה ובתעוזה דרמות אנושיות אמיתיות, ונוגעים בלי מורא במצוקות קיומיות יהודיות וישראליות המשותפות לבני-אדם בני עמים ותרבויות שונות, יכולים להתקבל בהצלחה על ידי קהלים של צופי תיאטרון בעולם הרחב. נסיון כזה היה לי עם המחזות שלי ״אדם״, ״במרתף״, ״נפש יהודי״, ״פלשתינאית״, ״אלמה״, ״עד ראיה״, ״חוטאים״ ועוד.
רועי חן: בכל פעם שניסיתי לחזות הצלחה כשלתי. נדמה שצריך משהו אוניברסלי ואז מחזה מקומי כמו "מקווה" זוכה להצלחה, נדמה שרוצים קומדיה קצרה עם מעט משתתפים ואז עושים את "אשכבה".
הדר גלרון: אם יש מחזה טוב שמתורגם טוב, הוא יכול להצליח בכל מקום, גם אם הוא מאוד "מקומי". התרגום הוא קריטי.
עד כמה מעניינת אותך וחשובה בעינייך עבודת התרגום של המחזה, ועד כמה חשוב לך שהוא יהיה צמוד למקור?
הדר גלרון: תרגום לא צריך להיות תרגום מילולי. יותר חשוב לשמור על המקצב, הכוונות, האפיונים, והיכולת להעביר טקסט שמבוסס על הקשרים מהתרבות הישראלית, לקונטקסט של תרבות אחרת.
רועי חן: אני לא יכול לתרגם את עצמי, אבל אני יכול לקרוא את התרגומים לאנגלית, רוסית, איטלקית וצרפתית ולהעיר. לפעמים זה סיוט ולפעמים זה מתנה. אני מתרגם בעצמי ולכן אני מעריץ את המתרגמות והמתרגמים שלי. אנחנו משוחחים, מדברים על מה שמעבר למילים, ולפעמים מציעים פתרונות שונים במעט מהמקור.
שלומי מוסקוביץ': עבודת התרגום קריטית ביותר בעיני, ודדי ואני מקדישים הרבה זמן ואנרגיה לעניין. סוף סוף, אחרי שעברתי שלוש מתרגמות, נדמה שמצאתי את זו שמתאימה לשפה שלי. פחות חשוב לי שהתרגום יהיה צמוד למקור, כמו שהריתמוס והתנופה המקוריים יישמרו גם בגרסה המתורגמת.
מאיה ערד יסעור: העדפתי תהיה לתרגום שנצמד לרוח המקור ולא למקור, כלומר שלוכד את מה שהתכוונתי לומר, ולא את מה שאמרתי. בחלק ממחזותיי אני מבקשת מהמתרגם ש"יקריב" מילים על מנת לשמור על המקצב, שישנה עולמות תוכן כדי לשמור על מצלול. אלה הם המקרים שבהם ה"איך?" שלי עולה בחשיבותו על ה"מה?".
יהושע סובול: איכות התרגום של מחזה לשפות שונות היא בעלת משקל רב להצלחתו הבימתית. עם זאת יכולתו של מחזאי לעמוד על טיב התרגום של מחזה שלו לשפות זרות תלויה בשליטתו בשפה שאליה מתורגם המחזה. אני מסוגל לקרוא תרגומים של מחזותיי לאנגלית, צרפתית וגרמנית בלבד, ועם זאת, הזדמן לי לצפות בהצגות של מחזותיי בשפות שאינני דובר, כמו שבדית, נורבגית, יפנית, הונגרית, רומנית, פולנית, תורכית וסינית, ויכולתי לחוש משהו מטיב התרגום על פי תגובות הקהל למומנטים במחזות שדורשים קשב דרוך או אמורים לעורר פרצי צחוק. למדתי מניסיוני שרצוי מאוד להפקיד את מלאכת התרגום בידי מחזאים או דרמטורגים, שבנוסף לשליטתם בשפת-האם שלהם, אליה הם מתרגמים את המחזה, רצוי מאוד שישלטו גם בשפת הבמה של תרבות התיאטרון שבה יוצג המחזה, ויידעו לבחור במישלב הלשוני התואם את המקור.
איך משלמים בחו"ל ביחס לישראל, ועד כמה העניין הכספי הוא מניע או מכשול?
מאיה ערד יסעור: כאמור, חו"ל זו מילה גדולה. יש מדינות בהן הכול פרוץ ואין כללים ברורים, אין כסף לתרבות, וקשה לדעת מי נגד מי. בגרמניה, צרפת, אנגליה וארצות סקנדינביה, הכול פועל בתוך מנגנון מסודר ועתיק יומין של תיאטראות העובדים מול סוכנויות ייצוג (הוצאה לאור). התיאטרון פונה לסוכנות המייצגת, ויש תעריפים ברורים לפי גודל התיאטרון, העיר בה הוא נמצא, גודל האולם, מעמד המחזאי וכולי. הסוכנות לוקחת מזה נתח קבוע שאת חלקו היא מעבירה למתרגם, ומה שנשאר – הוא התמלוגים שמקבל המחזאי. מאחר שבישראל אין צורך לשלם למתרגם, נשאר למחזאי נתח גדול יותר. התיאטראות בישראל עדיין משלמים למחזאי כפי שנהוג במדינות המערב, אבל יש בשטח ניסיונות יצירתיים לנגוס גם בזה.
שלומי מוסקוביץ': בגדול - בישראל כותבי תיאטרון יכולים להרוויח מהפקה בודדת, יותר מאשר מהפקה בחו"ל, מאחר ובאירופה לפחות, לא קיים מנגנון הרצה שמאפשר עשרות או מאות הרצות להפקה מסוימת. ההבדלים כמובן יכולים להיות גדולים ביותר במידה ומדובר בהפקה מאוד מצליחה מבחינה קופתית בישראל.
דליה שימקו: התיאטרון ש"מהפכניות" מוצג בו ביוון הוא תיאטרון קטן המכיל 70 מקומות. זהו תיאטרון יחיד מסוגו בעולם כי הוא מציג בקרונות רכבת מקוריים של האוריינט אקספרס . כסף ממש לא היה הצד החזק של העיסקה הזאת, והתשלום הוא כמו בפרינג' ישראלי.
רועי חן: לא הגענו לתיאטרון כדי להתעשר וגם בחו"ל – לא מתעשרים... כך מסתבר.
יהושע סובול: בישראל המחזאי זכאי לתמלוגים בשעור 10% מהכנסות הקופה ממכירת כרטיסים ומנויים. אם תיאטרון בחו״ל מזמין כתיבת מחזה, המיקדמה תלויה בגודל אולם התיאטרון, ונעה סביב 10,000 יורו כשמדובר בתיאטראות עירוניים או ממלכתיים באירופה. התמלוגים למחזאי שמחזהו תורגם משפה זרה הם בדרך כלל 6% מההכנסה ברוטו ממכירת כרטיסים. המתרגמת והסוכן מתחלקים באחוזים הנותרים. שלא כמו בישראל, בעולם התיאטרון האירופי מתוכנן מראש מספר ההצגות שהתיאטרון יקיים לכל הפקה, גם אם ההצגה תהיה הצלחה מהדהדת עם הקהל והביקורת. בארצות בעלות תרבות תיאטרון מפותחת כמו גרמניה, ארצות סקנדינביה, אנגליה וארצות מרכז אירופה, ההכנסות מתמלוגים עולות משמעותית, אם וכאשר מחזה זוכה להפקות בבתי-תיאטרון נוספים, בעקבות הצלחת ההפקה הראשונה של המחזה.
מה היית ממליצ/ה למחזאי/ת ישראלי/ת שרוצה שמחזות שלו/ה יעלו על במה מחוץ לישראל?
יהושע סובול: בשלב ראשון - לתרגם את המחזות לאנגלית, כדי לאפשר לתיאטראות היכרות ראשונית עם המחזה. רוב הדרמטורגים והמנהלים האמנותיים ברחבי העולם קוראים אנגלית. בשלב שני - למצוא סוכן יעיל שיודע לאיזה תיאטרון כדאי להגיש מחזה מסויים לקריאה ראשונה.
רועי חן: לדאוג לתרגומים מצוינים, למסמך נלווה עם תקציר, ביקורות, והפניה להפקה בארץ. לעשות תחקיר רציני על תיאטראות בחו"ל, ולחפש חיבור אישי לאלה מהם, שמייצרים תיאטרון שמרגש אותך.
שלומי מוסקוביץ': היייתי ממליץ להשתדל למצוא קשר לבמאי או דרמטורג, שנמצא בקשר עם תיאטרון או תיאטרונים, ופחות לנסות לשלוח מחזות ישר למחלקה האמנותית של תיאטרון מסוים.
מאיה ערד יסעור: תיאטראות (במערב אירופה לפחות) נוטים לחפש מחזות שמדברים/מערערים/מאתגרים/משקפים את רוח התקופה, בין אם בתוכן ובין אם בצורה. כך נתפס תפקיד התיאטרון. אנחנו חיים בתקופה מאד מסוימת, ואריסטוטל ידידנו לא היה מדמיין לעולם מה זה סטורי או ריל או נטפליקס, גם לא אחרי שלושה גאלונים של אוזו. אז תנסו להפתיע אפילו אותו עם המאה עשרים ואחתיות שלכם. אל תחשבו מי הקהל שלכם, פשוט תכתבו מה שמתפוצץ לכם בראש, מה שמטריד אתכם, על העתיד שלכם, בהווה שלכם, כמו שהמוח והלב שלכם מפרשים את המציאות, כמו שאתם חווים אותה בגוף. אתם אמורים להיות באופן טבעי סמן של תקופה ומקום. ככה גם תכתבו יותר טוב וגם יגדל הסיכוי שימצאו בכך עניין. אחר-כך תדאגו שבמכון למחזאות ידעו על המחזה שלכם, כי הוא הפתח לעולם, מניסיוני לפחות, בשלב הראשון.
ספר/י על חוויה מיוחדת שהיתה לך בעקבות הצגת מחזה שלך מחוץ לישראל.
דליה שימקו: הגענו לפרמיירה החגיגית של "מהפכניות" באתונה כשלושה שבועות אחרי טבח ה-7/10. מנהלת התיאטרון הזמינה עבורנו מלון 5 כוכבים במרכז אתונה, הכול היה נהדר להפליא, ההצגה, הקאסט, האירוח, הכול. אבל הדיסוננס בין להיות בעננים מהתגשמות חלום וההלם, השוק, תחילתו של האבל, היה בלתי ניתן לגישור. הסתובבתי בחגיגית שלנו כאילו אני באיזה סרט אחר שלא קשור אלי כלל. נפשית לא הייתי מסוגלת להרגיש שמחה, גאווה, כלום רק עצב קיומי. הרגשתי כמו אישה שברחה מזירת אונס, ומנסה לרקוד ולשמוח בחתונה של אחרים. זאת היתה חוויה קשה מאד ועם זאת האירוע עצמו היה מפעים.
הדר גלרון: הפרמיירה של מקווה ב-2009, בתיאטרון הלאומי בפראג, התקיימה באולם שבו, כך נאמר לי, מוצארט ניגן את הקונצרטים שלו, ואני הייתי בעננים. מצד שני זה גרם לי להרגיש שהעולם הוא בסך הכל קטן, והתחושה הזאת התגברה בהמשך, כשעלו עוד הפקות של מחזות שלי מחוץ לישראל.
מאיה ערד יסעור: לראות מחזה שלי מבוים בכל פעם בצורה אחרת, עם שחקנים אחרים, קהל אחר, תפאורה אחרת, שפה אחרת, זו תמיד חוויה מיוחדת. הפערים בין ההפקות השונות הם ההיבט המרומם ביותר, וככל שיש יותר הפקות ככה המחזה עצמו נוכח יותר באוטונומיה שלו כנקודת מוצא ליצירות של אחרים. זה לא יכול לקרות בקולנוע ובטלוויזיה. חוויה מיוחדת באופן בולט היתה לי בפסטיבל תיאטרטרפן בברלין 2018. הייתי אחת משישה מחזאים שעלו לגמר שוק המחזות (שטוקמרקט) עם המחזה "אמסטרדם". דיון השופטים היה פומבי, מול קהל, ונמשך שעות ארוכות, בגרמנית. ישבתי שם בעצבים מרוטים עם אוזניות לתרגום סימולטני, והתפתלתי בכסא לשמע הטיעונים המחמיאים והביקורתיים שהשופטים שטחו בפני הקהל על כל אחד מהמחזות. הרצינות בה הם התייחסו למחזות, והכבוד שכל מחזה קיבל בניתוח התמטי, הצורני והחקרני שלו, נתנו לי תחושת משמעות מאוד גדולה, שמלווה אותי עד היום בתהליכי כתיבה. הם שמרו על מתח עד הרגע האחרון, וכשהגיע רגע ההכרעה ושמעתי את השם שלי, לא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי בלבי, אולי בפעם הראשונה בחיי: מאיה, עשית את זה.
שלומי מוסקוביץ': בעקבות "עשרת הדברות" התקיים ב"קיל" סימפוזיון תיאולוגי שאותו הנחה הקרדינל של כנסיית המדינה. המחזאי זומוגלו הוא ממוצא טורקי מוסלמי ואני יהודי, וזה היה משעשע להיות באירוע שבו יהודי ומוסלמי מלמדים נוצרים את "עשרת הדברות". הדיון הגיע לגבהים יפים, והיה חוויה חד-פעמית.
יהושע סובול: חווייה מטלטלת היתה לי בעת הצגת המחזה ״גטו״ בבכורה היפאנית המצויינת שהתקיימה בעיר קובה ב-1995, זמן קצר אחרי שהעיר סבלה רעידת אדמה הרסנית. צופים רבים בקהל היפאני בכו בסיום ההצגה. כאשר המחזה שלי ״גטו״ זכה בפרס האיבנינג-סטאנדארד למחזה השנה באנגליה ב-1989, טקס הענקת הפרס התקיים בחסות הנסיכה דיאנה, שהחליפה כמה מילים עם כל אחד מזוכי הפרסים השונים. כאשר החליפה איתי כמה מילים, נפעמתי מאישיותה המלבבת, מהצניעות, מהפשטות, מהישירות, ומהעניין האמיתי שגילתה במחזה בשאלות שהציגה לי. חווייה בלתי נשכחת היתה לי בסין, כאשר ערב אחד הצגת ״גטו״ שביימתי בבייג׳ינג ב-2018 התקיימה מול קהל של 1,400 תלמידי בית ספר בגילאי 14 עד 16. הם צפו בהצגה בדריכות, הגיבו על כל סצנה וכל ארוע בעירנות ובחיוניות רבה, והיו אחד הקהלים הטובים שפגשתי בכל שנותיי בתיאטרון.
רועי חן: להצגות הבכורה של "מי כמוני" הגיעו כל מיני סלבס (למשל, ג'ורג'יו ארמני) אבל מכיוון שזה מחזה על חמישה בני נוער במוסד פסיכיאטרי, יותר מכל חיכיתי לפגוש את הטינאייג'רים האיטלקיים. ישבנו אחרי ההצגה מחוץ לתיאטרון ושוחחנו עד השעות הקטנות של הלילה, על הדברים שהחשכה יפה להם.
Comments