ב"חוזרת בתשוקה" – הקברט הסאטירי שלי, על 'הנשים הצדקניות' מימי בראשית, אני מביאה את חווה, אסתר, תמר ורחב לספר קצת על חוויית האהבה שלהן . גם הסיפור של פילגש בגבעה וט"ו באב היה חלק מהמופע בהתחלה, אבל אז החלטתי שזה כבד וקשה מדי...
מאז כל ט"ו באב הסיפור הזה חוזר אלי, ואני מפרסמת אותו שוב ושוב, כי אני מאמינה שאנשים חייבים לדעת.
מדוע מדליקים נרות בחנוכה או אוכלים מצות בפסח? זה קל, אבל למה, למשל, אוכלים מוצרי חלב בשבועות? כי, אה... משהו עם התורה, לא? ומדורות בל"ג בעומר? כי... משהו עם בר-יוחאי, או אולי זה היה בר-כוכבא? או שבעצם רבי עקיבא?
כשזה מגיע לט"ו באב, הנה מה שמוכרים לנו: צימרים בחצי מחיר, שייט בספינת האהבה, מסיבות לאור ירח, מתנות לבן או בת הזוג. מוכרים לנו את "חג האהבה", אבל איך זה הגיע לשם? מה בעצם עומד מאחורי ט"ו באב?
כל העניין התחיל עם פרשיית "פילגש בגבעה" - אותה אשה מסכנה שכמה "בני בליעל" משבט בנימין אנסו אותה והתעללו בה כל הלילה, עד שמתה. האיש שלה, שכנראה אהב אותה (למרות שיכול היה לצאת אל בני בנימין במקומה, ולא עשה זאת), הזדעזע עד עמקי נשמתו מן המעשה וביתר את גופתה של פילגשו ל-12 חלקים, ושלח חלק אחד לכל שבט בישראל. בני ישראל הזדעזעו אף הם, ובקשו מבנימין שיסגירו את הגברים הצעירים האחראיים למעשה, כדי להענישם במוות. משסרבו בנימין להסגיר את הפושעים, בני ישראל נלחמו בהם מלחמת חורמה ואף נשבעו כי לא יחתנו את בנותיהם עמם.
כך הפך שבט בנימין ל"שבט בסכנת הכחדה" - דבר שציער עד מאוד את בני ישראל וגרם להם להצטער על שבועתם. מכיוון שלא יכלו לחזור בהם, מצאו פתרון יצירתי: "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה... וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שופטים פרק כ"א פסוקים כ-כ"א).
הפתעה!
תארו את הסצינה. חג. הנערות יוצאות לרקוד בלבן, רוצות להכיר בחורים באופן תמים (כמו מסיבת ריקודים של היום), ניחוח אהבה באוויר. ופתאום, מסה של גברים (כנראה לא ממש ג'נטלמנים, אם ניתן ללמוד משהו על אופיים של בני בנימין מסיפור הפלגש) - יוצאים
ממחבואם בכרמים, מתנפלים עליהן, חוטפים אותן ו... איך בדיוק לדעתכם הם הפכו אותן לנשותיהם?
בואו נלך רגע לסיפור אונס אחר - אמנון ותמר. לאחר שנאנסה תמר על-ידי אחיה למחצה, היא לא בורחת ממנו אלא מבקשת ממנו ש"יפרוש עליה את חסותו"... כלומר, היא כבר "משומשת" - היא מבינה שאף אחד לא ירצה בה, הסיכוי היחיד שלה לשמור על כבודה הוא אם האנס עצמו ייקח אותה לאשה.
ונחזור לסיפורנו. ט"ו באב הוא למעשה לא יום האהבה, אלא יום האונס, ולא נראה שיש סיבה לחגוג אותו עם לבבות משוקולד. אני עוד שומעת מבעד לזמן ולמקום את צרחותיהן הבלתי נענות של הנערות בכרמים.
Comments