המחזאים גור קורן, שרון שטרק, רוני סיני, הדר גלרון, ורועי מליח רשף ברב שיח על אהבה רומנטית - קלישאה ספרותית או יצירה אינטימית? מי מפחד מקומדיות רומנטיות ולמה? ואיך רומנטיקנים וציניקנים כותבים מחזה על אהבה?
אהבה רומנטית היא כנראה הקלישאה הספרותית האולטימטיבית. איך כותבים על זה מחזה מקורי, בלי ליפול למלכודת של קלישאה נדושה?
שרון שטרק: מעניין לבחון באיזה אופן אנחנו נחבטים מול המיתוס של אהבה רומנטית במציאות, שהרי זאת פנטסיה רבת עוצמה. כשכותבים על ״אהבה רומנטית״ בעצם מתעסקים בקלישאה מפוארת, ובפער שבינה לבין החיים. הפער בין התשוקות למציאות נראה לי מעניין יותר מאשר הגשמת הפנטזיות של הדמויות.
רוני סיני: יש לי עניין לאתגר את הנרטיב של רומיאו ויוליה בזוויות חדשות. למשל, במחזה "הגלולה" (בית ליסין), סבתא בת 80 לוקחת גלולת נעורים, הופכת לצעירה בשנות ה-20 לחייה ומתאהבת בחבר של הנכדה שלה. ככה נוצר משולש אהבה פחות שגרתי. בין דורי. או למשל, במחזה "הרובוטית" (הבימה), שכתבתי יחד עם עוזי וייל, אב ובן מתחרים על אותה רובוטית, שהיא בעצם בינה מלאכותית משוכללת. יוצא שבאופן אירוני דווקא הטכנולוגיה והחדשנות מאפשרות לפתוח דלת לאופציות התאהבות חדשות בתיאטרון.
גור קורן: זה באמת קשה. אני למשל לקחתי בשלושה מחזות שלי, את התבנית המוכרת של סיפור האהבה של רומיאו ויוליה, אוהבים שבאים מרקעים שונים שמקשים על אהבתם להתממש, והלבשתי אותה על נסיבות שונות: בן עבריינים שמתאהב בבחורה שהוריה נרצחו ע"י משפחתו ("המוגבלים"), שחקנית ארץ ישראלית וקצין בריטי ("השחקנית"), או ילד ואמא שלו ("רומיאו ואמא").
רועי מליח רשף: כאשר כותבים סיפור אהבה אני מתעסק בכל הגורמים שמפריעים לאהבה להתקיים. כלומר, העיסוק המרכזי הוא במכשול לאהבה. שני אנשים רוצים להיות ביחד - השאלה המרכזית שאני שואל היא מה מפריע להם? זה יכול להיות חיצוני (משפחה, חברים, אקסים, קריירה) וזה יכול להיות פנימי (מעמדות, תכונות אופי, סט אמונות שונה וכדומה) ככל שזה יותר ספציפי כך אני נמנע מהקלישאה.
הדר גלרון: כולם רוצים אהבה... השאלה המעניינת היא מה המעצור? מה מונע מאיתנו להשיג את האהבה שאנחנו חולמים עליה? שני מחזות שלי עוסקים באהבה רומנטית כתמה מרכזית: "הסודות" (גם התסריט שכתבתי עם אבי נשר) - על אהבה אסורה בין שתי בנות בתוך מוסד חרדי. כאן המעצור הוא חיצוני, כי אין מקום לאהבה כזאת בחברה הפטריארכלית הסגורה, זה ממש חטא! ו"שריקה", הצגת יחיד שלי שרצה לה בעולם ובארץ (ע"פ ספריו האוטוביוגרפיים של יעקב בוצ'ן) - על אשה שנלחמת על זכותה לאהוב ולהיות נאהבת. כאן המעצור הוא פנימי. היא דור שני לשואה, ורק באמצע החיים מגלה שהיא שכיוון שלא חוותה אהבה מהוריה, זוג ניצולי שואה פוסט-טראומתיים, היא לא למדה לאהוב. כעת בגיל 45, נכנס פתאום גבר חדש לחייה, אבל האם היא מסוגלת בכלל לאהוב כפי שהיא חולמת או שהחור השחור בתוכה יבלע כל מי שמנסה להתקרב?
מה מקורות ההשראה שלך כשאת/ה כותב/ת על אהבה? יצירות אחרות? החיים שלך?
שרון שטרק: אני תמיד כותבת מתוך עצמי כאשר יש לי שאלות שאין עליהן תשובה. הכתיבה היא חיפוש אחר פתרון לפרדוקסים של החיים. אלו לא צריכות להיות חוויות שאני עברתי, והדמויות נמצאות בסיטואציות מהדמיון, אבל הגרעין נמצא בהתלבטויות שלי מול החיים. יחד עם זאת, אני מכירה בהשפעה של יוצרים אחרים על עיצוב הקונספט של אהבה רומנטית בחיי. וודי אלן, סטפן צוויג, ואפילו פלאשדאנס וכול הסרטים שראיתי כנערה. אני משתמשת ביצירה שלי כדי לבוא חשבון עם המיתוס על גווניו השונים והאופן בו הם עיצבו את תודעתי באופן בלתי מודע.
הדר גלרון: לגמרי החיים, אם כי אני בטוחה שאני מושפעת מיצירות שקראתי או צפיתי בהן. בשני המחזות שהזכרתי קודם, ההשראה היא לגמרי 'החיים'. "הסודות" ממש מבוסס על סיפור אהבה של חברה טובה שלי בילדותה, ו"שריקה", הרקע השואתי, והילדות לקוחים מתוך חייו של יעקב בוצ'ן, אבל סיפור המסגרת, על אשה שנלחמת על זכותה לאהוב ועומדת מול בעלה כמבקשת רשות, כתבתי במהלך הפרידה שלי מהאיש שהייתי נשואה לו עשרים שנה. הרבה מהחוויה שלי זלגה פנימה.
רועי מליח רשף: מקורות ההשראה שלי הם בעיקר ספרים. זה נושא שמעסיק כל תרבות, בכל זמן בהיסטוריה.
גור קורן: אני חושב שאני כותב על אהבה כמו שהייתי רוצה שהיא תהיה.
כשכותבים מחזה על אהבה, איך מחליטים מה יהיה הז'אנר המתאים? רוני סיני: לרוב אני מתחיל מהז'אנר, ובמקרה שלי זו בדרך כלל קומדיה. אני חושב שבקומדיה יש מכניזם של התמודדות עם מצבים קשים ומציאות מאתגרת. כשאתה מכניס פנימה אהבה שהיא פנטסטית והיא אידאל גדול מהחיים אפשר לקבל פרספקטיבה ואולי גם נחמה. אני, אגב, לא חושב שנחמה זו מילה גסה.
רועי מליח רשף: אהבה מבוססת על מערכת יחסים בה אני מוכן להשתנות בשביל מישהו אחר. היות ודרמה היא מבוססת שינוי - מומלץ להכניס סיפור אהבה לכל ז'אנר. הרי אהבה היא דבר רחב - אהבה אינטימית, אהבת אחים, אהבת אל וכדומה.
שרון שטרק: מבחינתי הז׳אנר המתאים לכתיבת מחזה על אהבה רומנטית הוא מדע בדיוני. אני משתמשת בהיפר מציאות בכדי לבחון את הדברים בצורה חדה וקיצונית, בהזרה מעט פילוסופית. אני כנראה עוד לא בשלה להתמודד עם ריאליזם בנושא הזה. סדרה כמו "בנות" של לינה דנהאם למשל, עושה את זה באופן מופתי.
כשאת/ה מתחיל/ה לכתוב, את/ה יודע/ת מה יהיה הסוף? מה היתרונות והחסרונות של Happy Ending, ואיך את/ה מחליט/ה מה יהיה הסוף של המחזה?
גור קורן: אני חושב שכן, נדמה לי שלא התחלתי אף פעם לכתוב בלי לדעת את הסוף, ואם התחלתי בלי, לא הגעתי לסוף. לרוב אני מדמיין וחולם אותו הרבה, כמעט תמיד גם יש לי שיר לסוף (אבל אף פעם הבמאים לא משתמשים בשיר הזה).
הדר גלרון: אני יודעת מה תהיה החוויה שאני רוצה להגיע אליה בסוף, אבל לא תמיד יודעת מה יקרה. לפעמים 'הסוף' הוא מה שמפריד בין טרגדיה לקומדיה, כמו בחיים. האם זה יהרוג אותנו או שזה יצמיח בנו משהו שבסוף נצחק עליו.
רועי מליח רשף: אני קודם מחליט שהדמויות יסיימו ביחד ובונה אחורה. אני מוצא שעדיף שהם יסיימו ביחד. אם בדרך אני אחליט שהם לא. זה אומר שהם לא התגברו על אחד המכשולים ואת זה אפשר להחליט במהלך הכתיבה.
רוני סיני: אני בדרך כלל לא יודע מראש מה הסוף. אני שואל הרבה שאלות עד שזה מגיע
לשם ואז מתחיל לכתוב שוב מהתחלה. ושוב ושוב. אין לי בעיה עם הפי אנד באופן כללי. יש לי בעיה עם הפי אנד כשהוא צפוי.
שרון שטרק: בתחילת הכתיבה אני אף פעם לא יודעת מה יהיה הסוף. אני מנסה להבין מה הדמויות רוצות ואיך הן פועלות בתוך עולם ספציפי בו הן נתונות. מהבחינה הזאת אין לי יתרון על פני הדמויות. אני לא יודעת אם הן פועלות נכון או לא ואם ישיגו את מטרתן. הרבה פעמים הדמויות פועלות בצורה חסרת הגיון ובחוסר מודעות, כפי שאני מניחה שגם אני פועלת. אנחנו לעולם לא באמת יכולים לראות את התמונה הגדולה ולהבין אילו כוחות פועלים עלינו. סוף טוב מבחינתי הוא סוף שאפשר לחיות איתו.
למה לדעתך כותבים כאן כל כך מעט קומדיות רומנטיות? זה ז'אנר נחות בעינינו? אנחנו ציניקנים מדי?
הדר גלרון: כן? יש מעט? אולי זה יותר ז'אנר של סרטים מאשר הצגות. יש בזה משהו יותר קליל... מצד שני, אין כמו קומדיה רומנטית טובה! אני יכולה צפות ב"נוטינג היל" ו"אשה יפה" בלופים... בשנים האחרונות אני אומרת לעצמי שאני חייבת לכתוב קומדיה רומנטית! אני כותבת על דברים קשים, והחיים כאן גם לא פיקניק (אנדרסטייטמנט). אז אולי אם אכתוב קומדיה רומנטית- גם החיים יהפכו לכאלה?!
גור קורן: זאת השאלה שהכי מעניינת אותי. כי הרבה אוהבים קומדיות רומנטיות, זה מוצר מבוקש, ואני נתקל בכל כך מעט קומדיות רומנטיות. לי זה ממש חבל כי אני ממש אוהב.
רועי מליח רשף: זה זא'נר קשה לכתיבה. ולרוב אין בו הרבה דמויות. סיפורי האהבה הגדולים בתיאטרון שזורים במחזאות על תקופה ומעמדות. המושג של אהבה כהתמכרות שייך למחזות של פעם. היות והחיזור הרגיל כמעט נעלם בעקבות האפליקציות, והגבול בין פלרטוט להטרדה הוא גבול דק, האומץ שנדרש ממך להתאהב השתנה מאוד היום, והיום כותבים על המורכבות באהבה ולא על אהבה צעירה (התאהבות). קשה היום לכתוב בפשטות על אהבה, אבל אני מאמין שאנשים עדיין כמהים להרגשה הישנה והטובה של להיות מאוהב.
מה חשוב לך אישית להגיד לעולם, כשאת/ה כותב/ת על אהבה?
גור קורן: כדאי לכם מאד לדעתי, אהבה זה ממש כיף, אני ממליץ.
רוני סיני: אני אגיד לך את האמת. אני מרגיש שלדבר על נרטיב של אהבה בכתיבה בימים שכאלה, מרגיש קצת מותרות. כמו לחגוג יום הולדת בזמן שאתה נשחט. אנחנו יכולים באופן תיאורטי, לדבר על אהבה ככלי אמנותי לריפוי, אבל גישה כזו נראית לי כרגע נאיבית ורחוקה מהמציאות. הניגוד בין אידאל האהבה לבין האכזריות, הכוחנות והסבל שאנחנו חווים במציאות, הוא חד ומטריד.
שרון שטרק: כשאני כותבת על אהבה אני קודם כל חושבת על בדידות, אהבה נכזבת, ואכזבה. יש בי צורך גדול בתיקון וניסוח מחדש של הגדרת האהבה. אני משערת שמה שיש לי לומר זה שכדי למצוא אהבה צריך להפנות קודם את המבט פנימה. אהבה היא כוח מסתורי ובלתי צפוי אך באותה מידה היא גם פרקטיקה והשקפת עולם. קומדיות רומנטיות בדרך כלל נגמרות כשהבחור משיג את הבחורה. הרבה פחות נפוץ לראות קומדיה מסתיימת fשהבחורה ״משיגה״ את הבחור. אבל כך או כך, מה קורה אחר כך? הפנטזיות אינן נעלמות, וממשיכות לאתגר את המציאות גם אחרי שנים, ולכן אני רואה במיתוס הרומנטי מעין מפלצת שממשיכה להרים את ראשה מדי פעם, ועלינו להביס אותה בעזרת הקומדיה.
Comments